נראה כי בתקופתנו כולם שכחו בבטחה את המאפיינים על פי פרויד. אנחנו חושבים בקטגוריות שונות ופתוחים לדברים חדשים. אך יש לפחות הגדרה פרוידיאנית אחת, שהתבררה כעקשנית בהרבה מכל האחרות - מתחם "מדונה-זונה". רמבלר יספר לכם עוד על כך.
זה תואר בפסיכולוגיה לראשונה על ידי זיגמונד פרויד כרעיון שגברים מחלקים נשים לשני מחנות: "המדונות" הקדושות וה"זונות "המושפלות. בנות טובות - מדונות - הן סגולות, תמימות, טהורות ובתוליות, כמעט עד כדי א-מיניות. ילדות רעות שהן נבלות אינן ניתנות שובע מבחינה מינית, חסרות הבחנה ותוקפניות.
"מתחם המדונה-נבל", כפי שמכנים אותו פסיכולוגים, יכול להתעורר בכל גבר. לאחר שנים רבות של נישואים, האישה האהובה מתחילה להיתפס כ"מדונה בתולית ", אם לילדים וחברה אמינה שאפשר לסמוך עליה. המשיכה המינית אליה נסוגה, ובני הזוג זקוקים למאמץ הדדי כדי להשיב את תחושת החדשות האבודה.
הכל מתחיל בינקות, כשהילד עדיין נטול תחושת בושה ואינו מכיר נורמות התנהגות חברתיות, והאם בשבילו היא כל העולם בו הוא מוגן, ניזון, מרגיש שליו ונוח. התינוק גדל, ומתברר שהוא בלתי אפשרי עבורו: בכל עת לקבל את שד אמו, לישון איתה באותה מיטה, ללכת עירום. הם צוחקים על הילד כשהוא מתוודה על אהבתו בפני אמו ורוצה להתחתן איתה. הילד מתחיל לדכא את הדחפים המיניים שלו, ומעין פיצול מתרחש בתודעתו.
התינוק מרגיש שהתחושות הגופניות הקודמות הנלהבות כלפי האם אינן אפשריות, ותדמיתה אידיאלית. הוא מרשה לעצמו רק הערצה וחיבה אפלטונית. וככל שילד נאסר על רצונות גשמיים יותר, כך סביר להניח שההפרדה הלא מודעת של שני העקרונות הנשיים הללו בבגרות תשרור. זה יכול לקרות גם אם ילד גדל עם אמא קרה מאוד, קמצן מרגשות ורגשות, וכל גילויי גופניות נידון במשפחה."
רגשותיהם של ילדים מודחקים אינם מגיעים לשום מקום, ורצונות גשמיים מתחילים להיתפס כמשהו אסור.
את המתחם "מדונה - זונה" ניתן להחמיר על ידי הנסיבות המשפחתיות העומדות בפני הילד הגדל. אם ילד הוא עד עקיף לבגידתו של אביו, הוא שומע שיחות על כך ורואה שמה שקורה גורם לאמו לסבול, ואז הוא מקרין באופן לא רצוני רגשות שליליים על האישה חסרת הבית, אותה הוא מאוחר יותר מקשר לצד המיני של היחסים.
עם זאת, רגשותיהם של ילדים מודחקים אינם מגיעים לשום מקום, ותשוקות גשמיות מתחילות להיתפס כמשהו אסור, אשר ניתן לאפשר רק עם מי שבאופן פריורי אינו ראוי להיות בן זוג לחיים.