בעיית דעת הקהל היא מהנדונות ביותר כרגע. הם מדברים עליה לא רק במגזינים ובעיתונים שונים. זה מושפע גם מפסיכולוגים מבתי הספר, מכיוון שמדובר במתבגרים הרגישים ביותר לתופעה זו.
עצם המושג "דעת קהל" הופיע לפני זמן רב מאוד. מההתחלה אנשים חיו בשבטים, כפי שאנו אומרים כעת, בקולקטיבים. בהיותו לבדו נפטר אדם, ואילו ב"צאן "היו לו יותר סיכויים לשרוד. לכן, גם כעת אדם שואף להיות "שלו" בקולקטיב שמסביב. אם הקולקטיב אינו רואה אדם כזה, אז מופיע מושג כזה כמו "חרם", כאשר אדם פשוט נמחק משורותיו.
לאדם קשה להישאר לגמרי לבד. קשה מבחינה חברתית, פסיכולוגית. לכן אנשים בוחרים בקבוצות כאלה בהן דעות דומות, או שדעה סותרת אינה גורמת לכעס ולוויתור. על פי עיקרון זה, נאספים גם מועדוני עניין. אדם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה, הוא זקוק לאישור בצורה של קבלה על ידי מספר מסוים של אנשים החשובים לו ביותר. לילדים, אישור זה מתבטא בצורה של תשומת לב. מה שלא יהיה - חיבה ושיחה, ענישה חמורה והתעללות - תשומת הלב צריכה להיות. ילדים אינם יכולים לעמוד בבורות מוחלטת.
בשנים האחרונות צצה מגמה מעניינת למחקר בעולם, כאשר דעת הקהל והסדר הציבורי הופכים לנורמת ההתנהגות והמחשבה. אם הנורמה הזו מוזנחת, תוכל לקבל את התשובה: "איך יכולת לעשות זאת? זה לא מקובל בחברה לנהוג ככה ".
לעתים קרובות אדם נתקל בבעיה - להיות מונחה על ידי דעת הקהל, או להסתמך על שלו. קשה מאוד למצוא "ממוצע זהוב" בבחירה זו. אם לא תומכת בדעת החברה, אז אתה יכול להיות "כבשה שחורה" דחויה. אחרת, אתה יכול להפוך לכבשה כנועה, המשוטטת בעדר משותף.
חשוב מאוד למצוא את הקו שיאפשר לאדם להפוך לחלק מהחברה, לקולקטיב, אך יחד עם זאת, לא לאבד את פניו, את האינדיבידואליות שלו, את ה"אני "שלו. בהקשר זה הופיעו תנועות וארגונים רבים שקוראים לא לדבוק בכללים חברתיים, אלא להישאר אדם עצמאי ומספיק לעצמו. במקרה זה, העיקר לא "ללכת רחוק מדי", להתנהג במסגרת החוק, אך יחד עם זאת להראות את תכונותיהם הייחודיות.