התערבב בביתו של מארק ג'ייקובס. הצפייה בתצוגת הסיום של שבוע האופנה בניו יורק הייתה כמו משחק "נחשי את המנגינה": לרשום את כל ההפניות ששימשו את המעצב, אצבעות שתי הידיים כמעט ולא היו מספיקות. לורה אשלי, שתפרה פתאום שמלות לגיבורות הנטאי. צ'ר הצעירה במסיבת אנימה מחליטה לחסוך בתחפושת ופשוט ללבוש את בגד הבמה שלה עם פיג'מה. קורטיזנים ונציאניים מהמאה ה -16 שהגיעו בקסם בעידן הוויקטוריאני. ילד של שנות השבעים בטסי ג'ונסון וזיגי סטארדאסט. אתה יכול לתרגל את השנינות שלך כאן כל עוד תרצה.
למעשה, השימוש במגוון מקורות חזותיים באוסף אחד במטרה לשזור אותם לקומפוזיציה רעיונית אחת הוא תמיד ראוי לשבח. אבל זו מיומנות עדינה ביותר - שווה להעיד מעט, והנגינה המתואמת היטב של התזמורת הופכת לקקופוניה לא ברורה. מארק ג'ייקובס, לא בלי עזרת ידו הימנית, הסטייליסטית קייטי גרנד, הצליח עד כה לשמור על איזון, אך עם כל עונה הגבול בין קיטש מכוון, מתחשב וטעם רע בנאלי מטשטש יותר ויותר. איפה, תתפלל ספר, אותו מעצב שנון שהוציא פעם דוגמניות בכובעי פרווה ענקיים על המסלול וגרם לכולם להאמין שזה בסדר?