לפני פחות מחצי מאה הושוו בנות יפניות שישבו בבנות לעוגת חג מולד. באלף החדש - עם אטריות ראש השנה. המעבר ממטאפורה גסטרונומית אחת לאחרת נובע משינוי הגיל, שלאחריו אישה יפנית לא נשואה כמעט מאבדת את סיכוייה להתחתן. ישנה בעיה חמורה מאחורי הבדיחות הסקסיסטיות הללו: מספר הנישואין בארץ השמש העולה יורד, ושיעור הילודה יורד בהתאם. מצב עניינים זה מדאיג את ראש הממשלה שינזו אבה, שהודיע על שיפור המדדים הדמוגרפיים כחלק מ"אבנומיקה "- מדיניות שמטרתה להחיות את כלכלת הקיפאון של המדינה. המצב נראה מוזר יותר כאשר לוקחים בחשבון שהרוב המכריע של נשים יפניות ונשים יפניות חולמות על נישואין ושוקלות ליצור משפחה את המטרה העיקרית שלהן בחיים.
ב- 25 בדצמבר, יפן חוגגת את חג המולד עם מדינות אחרות בעולם המערבי. בערב, עוגות חג מולד מיוחדות, לפעמים בצורות גחמניות למדי, מועברות לחנויות ולחנויות. אבל כמו הכרכרה של סינדרלה, אחרי חצות, המאפים האלה מאבדים ערך. ירידה כה נרחבת באטרקטיביות של המוצר הולידה את הביטוי שהחל לציין נשים יפניות שלא הצליחו להתחתן לפני גיל 26. האנלוגיה פשוטה: 24 שנים - הכל בסדר, 25 - הגיע הזמן לנישואין, 26 - ההזדמנות האחרונה, "המוצר" יינתן בחצי מחיר, 27 שנים - אין, בכלל, למה לקוות.
נערות הנישואין הושוו לעוגת חג המולד ביפן מאז שנות השבעים. עם זאת, המצב השתנה כעת: הגיל הממוצע בו נכרת הנישואין גדל ב -4.2 שנים לגברים וב -5.2 שנים לנשים. בשנת 2010 הנתון היה 31.1 שנים עבור יפניות ו -29.4 שנים עבור נשים יפניות.
כתוצאה מכך, נשים קיבלו הקלה. היום 26 שנים זה כבר לא משפט. ומכשפות מקומיות העלו בדיחה חדשה, שהחליפו את "עוגת חג המולד" ב"אטריות השנה החדשה ". אטריות סובה כוסמת על השולחן החגיגי היפני ממלאות את אותו תפקיד כמו סלט אוליבייה בחג השנה האזרחית החדשה. כמובן שב -1 בינואר תוכלו לסיים את השמפניה שנגמרה בן לילה ולאכול סלט בלוי, אך אתם זוכים לכך לא פחות מאין כמו ב -31 בדצמבר, כשהכל היה טרי. כך גם באטריות השנה החדשה. ובכן, כפי שהיפנים מאמינים, עם נשים מעל גיל 31.
עם זאת, נראה כי בקרוב בדיחות על אטריות יאבדו את הרלוונטיות שלהן. הרף לגיל הנישואין ממשיך להשתנות. יתרה מכך, אם בשנת 1970 רק פחות מ -5% מהנשים היפניות והיפניות מעולם לא היו נשואות עד גיל 50, הרי שבשנת 2010 נתון זה הגיע ל -20% לגברים ול -11% לנשים. ובשנת 2015 (זה הנתונים העדכניים ביותר), 23.37 אחוזים מהיפנים בני 50 ו -14.06 אחוז מהנשים היפניות דיווחו כי מעולם לא היו נשואים.
זה לא אומר שמגמה זו ייחודית. זה קורה כמעט בכל המדינות המפותחות במערב. אבל לא אסיה. לדוגמא, דרום קוריאה היא מדינה מפותחת כלכלית ומבחינות רבות בהשוואה ליפן. עם זאת, בקוריאה, רק 4 אחוז מהנשים בשנות ה -50 לחייהן מעולם לא נישאו.
אולי יפן המערבית עוברת באותה דרך כמו אמריקה ואירופה - כלומר אזרחי המדינה הזו יוצרים משפחות, אך לא רושמים קשר? הסטטיסטיקה מפריכה הנחה זו: רק 1.6 אחוזים מהזוגות היפנים חיים במשותף מבלי לבסס ברית. בהתאם, ביפן רק 2 אחוזים מהילדים נולדים מחוץ לנישואין, ואילו בבריטניה ובארצות הברית - מעל 40 אחוזים.
עם כל זה, עד כמה שזה נשמע מוזר, 86 אחוז מהגברים ו -89 אחוז מהנשים ביפן חולמים להתחתן במוקדם או במאוחר. ו -80 אחוז מהנשאלים היפנים הרווקים והנשואים אומרים כי הקמת משפחה היא המטרה העיקרית של החיים.במילים אחרות, רוב היפנים מעריכים נישואים מאוד, אם כי הגיל בו נוצרות משפחות עולה ללא הרף.
הסיבות לכך שנשים יפניות דוחות את הנישואין זהות לאלה של נשים מארצות הברית ומאירופה. נשים יפניות מודרניות משכילות היטב, נלהבות מהקריירה שלהן ופחות תלויות כלכלית בגברים. אבל יש גם ניואנסים יפניים ספציפיים. לדוגמא, על פי המסורת, שעדיין חזקה מאוד, מרווח הזמן בין החתונה ללידת הילד לא צריך להיות ארוך. בהתאם, אישה שחושבת שהיא עדיין לא מוכנה לאימהות לא ממהרת להתחתן. בעיה נוספת: נישואים בדרך כלל מסיימים קריירה. שוב, מכוח המסורת, האחריות על משק הבית היפני מחולקת באופן לא אחיד במשפחה, במילים אחרות, גברים אינם עוזרים לנשים בעבודות משק בית ובטיפול בילדים. מעטים האנשים שיכולים לשלב עבודה במשרה מלאה עם שמירה על הסדר בבית. בנוסף, לעתים קרובות הבעלים מבקשים מאשתם לעזוב את עבודתם זמן קצר לאחר החתונה, והמעסיקים אינם נוטים להעסיק נשים עם ילדים קטינים. "אתה הופך לעקרת בית ללא מקור הכנסה משלך. עבור נשים כמוני זה לא מקובל ", אומר עובד הבנק ארי טומיטה.
הצד השני של המדליה הזו: אם הנישואין פירושם סיום קריירה של נשים יפניות וכתוצאה מכך, ירידה בכושר הפירעון הכספי, הם רוצים שבעלה יהיה יותר מפיצוי על אובדן זה. גברים מבינים זאת. אך עבור חלק ניכר מהצעירים היפנים שטרם זכו להצלחה עסקית רצינית והכנסות גבוהות, המשמעות היא דחיית החתונה ללא הגבלת זמן. בעיה זו חריפה עוד יותר עבור מי שעובד במשרה חלקית או באופן זמני (40 אחוזים מכלל העובדים ביפן).
עם זאת, נוכחות עבודה קבועה בתשלום טוב היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. ככל שיפני מטפס בסולם הקריירה גבוה יותר ומקבל העלאת שכר, כך הוא לוקח יותר זמן ואנרגיה לביצוע תפקידו הרשמי.
"ככל שאני מתבגר, כך אני עסוק יותר ופחות צפוי לפגוש את 'ההוא'", אומרת בת ווטנאבה (41), מומחית לתקשורת ותקשורת. "עשיתי קריירה שאני די מרוצה ממנה, אבל אני מצטער שלא התחתנתי כשהייתי צעיר יותר."
היפנים מנסים לפתור את בעיית היעדר הזמן הפנוי הדרוש להיכרויות והיכרות רומנטית בדרכים שונות. יש המחפשים בן זוג עתידי מבלי לעזוב את מקום עבודתם. מודל עבורם הוא סיפורה של שחקנית הקולנוע מאקי הוריקיטה, שהתחתנה עם עמיתה קוג'י יממוטו חודש בלבד לאחר שהחלו לצאת. באותו אופן כמו זוג מפורסמים זה, אזרחים רבים של ארץ השמש העולה מתחתנים עם חבריהם ועמיתיהם לעבודה, מכיוון שהדבר חוסך מהם את הצורך לבזבז זמן וכסף על דייטים. יתר על כן, קיימת דעה כי חתונה ללא תקופה ארוכה של ארוחות ערב משותפות, ללכת לקולנוע וכדומה לפני כן היא טובה יותר וכנה יותר, שכן הזוג הולך מיד לעניין, בלי להחליף בזוטות. כאן, בכל זאת, יש לומר: "חתונה ללא הכרויות" (kosai zero nichikon) היא תופעה ביפן, אם כי היא אינה נדירה, אך עדיין אינה נפוצה.
דרך נוספת, יפנית בלבד, לפתור את הבעיה של מציאת בן / בת זוג לעתיד היא לנטוש את המיזם הזה לגמרי. יש רוסים שמכירים מונחים יפניים כמו אוטאקו והיקיקומורי. אוטאקו הם אנשים שמתלהבים מאוד ממשהו (בדרך כלל משחקי מחשב או אנימה) ולמען תשוקה זו מסרבים להתרועע. היקיקומורי הם אלה שבודדו את עצמם לחלוטין מהעולם (לעתים קרובות הם אפילו לא יוצאים מחדרם). כמובן שגם לאטאקו וגם במיוחד להיקיקומורי אין עניין רב למצוא כלות וחתנים.
אך ישנה גם תופעה כזו "רווקים טפיליים" - מבוגרים הממשיכים לחיות עם הוריהם, והם תלויים בהם.בהתחשב בחשיבות הכדאיות הכספית של בן / בת זוג פוטנציאליים לנשים יפניות, הסיכוי לנישואין של "רווקים טפיליים" הוא עמום מאוד. עם זאת, לטענת הסוציולוג מסאהירו יאמאדה, מחבר המונח "רווק טפילי", חוסר היכולת למצוא כלה אינו הבעיה העיקרית עבור קבוצת האזרחים המעניינת אותו. "אני מודאג מה יקרה לאנשים האלה כשהוריהם ימותו", אומר יאמאדה.
לשינוי ההדרגתי כלפי מעלה בעידן הנישואין יש תוצאה אחת שהיא מאוד לא נעימה לכל הארץ. יפן היא המובילה העולמית בהזדקנות האוכלוסייה. הנטייה היא כדלקמן: יש יותר ויותר גמלאים, ופחות ופחות ילדים נולדים. ואין מוצא מהמצב הזה. האמת של ההצהרה "רצוי להביא לעולם ילד לפני גיל 30", שנראית אקסיומה לאמריקאית או אזרחית במדינה אירופאית, אינה מובנת מאליה עבור אישה יפנית. יפן טיימס מצטט את סיפורה של אישה בשם אמנו כדי להמחיש נקודה זו. עד גיל 32 היא עשתה קריירה, אך כשהחליטה שהגיע הזמן ללדת, היא התמודדה עם קשיים בעלי אופי פיזיולוגי. שני ההריונות הראשונים לא צלחו. כתוצאה מכך, ניתן היה ללדת את אמנו רק כשהיתה כבר מתחת לגיל 40. היא הייתה מותשת פיזית ורגשית. לאחר מכן היא נטשה את החלום להביא לעולם ילד שני. יש להוסיף כי הגיל הממוצע בו נשים יפניות יולדות את ילדן השני הוא 24 שנים. ברור שאם רוב הנישואין מסתיימים אחרי 30, אז שני ילדים במשפחה הם דבר נדיר ביותר.
המצב מחמיר מכך שעקב הפחתת מספר העובדים, חברות יפניות מוכנות יותר ויותר להעסיק נשים. אך, כפי שכבר צוין, מקובל על ידי היפנים כי לידת ילד באה מיד לאחר הנישואין, ואמהות נחשבת תואמת גרוע לעבודה. התוצאה היא מעגל קסמים: פחות ילדים - יותר נשים במשרדים, יותר נשים במשרדים - פחות ילדים וכו '.
הממשלה מודעת לבעיה זו ולהשלכותיה הכלכליות (אם יש יותר ויותר גמלאים ופחות צעירים, הנטל עליהם גובר). עוד בשנת 2015 הכריז ראש הממשלה שינזו אבה על גירוי הלידה כעדיפות מדינה, הקשורה ישירות להתפתחות הכלכלה. על פי הרעיון שלו, שיעור הפריון הכולל אמור לעלות מ -1.4 ל -1.8 ילדים. המשימה שאפתנית ביותר, מכיוון שעד כה רק דנמרק ושבדיה הצליחו לעשות קפיצה כזו. על מנת ליישם תוכנית זו, הרשויות לא רק הבטיחו להקל על אמהות צעירות, אלא למשל גם לממן אירועים בעיירות קטנות בהן גברים ונשים יוכלו לערוך היכרות רומנטית.
מוקדם לשפוט אם צעדים אלה יביאו לתוצאה הרצויה. עם זאת, מומחים רבים ספקנים לגבי חלק מהצעדים הללו. לדוגמא, הסוציולוג קייסוקה נקשימה רואה בזה רעיון אוטופי לגרום למנהיגי החברה להיות נאמנים יותר לנשים בהריון ולאמהות צעירות. לדבריו, בראש ארגונים כמעט תמיד עומדים גברים מבוגרים שאינם מוכנים לקבל את הכללים החדשים. הם רואים בתשלום דמי לידה או בשכר מלא של אם עובדת כנטל כספי מיותר המחמיר את מעמדה של החברה בשוק. "הם לא רואים בכך השקעה בעתיד ולא רואים בכך דרך למשוך את כוח האדם הטוב ביותר", אומר נקסימה.